לא הייתי משנה דבר

לפני כמה ימים הגעתי למקסיקו לעיר חוף קטנה ויפיפייה בשם Zipolite לשבוע של ריטריט איינגר יוגה . חיכיתי לנסיעה הזו כל כך, להיות בזמן איכות לבד עם עצמי ופשוט לתרגל.





במהלך המסע לכאן רצו במוחי תמונות של רגע ההגעה ואיך אתפנק במקלחת חמה ומיטה מפנקת. כשהגענו, התברר לי שהתמונות שרצו במוחי אינן תואמות את המציאות הפשוטה כאן, המציאות התנגשה עם הציפיות שלי.

בום

ביום ההגעה היה לי מאד קשה, הייתי בהתנגדות גמורה וזה ממש העכיר את מצב הרוח שלי. הראש שלי היה מלא בחששות ובדילמות של התמודדות שלי עם המצב.

• איך אסתדר פה עם מקלחת קרה בלי מים חמים בכלל • האם אצליח להירדם בלילה בלי מזגן במזג אויר כזה חם ולח.. • איך ארגיש בנוח להשתמש בשירותים משותפים אקולוגיים.. • איך לא אתעורר בלילה כשיש רעש מהרחוב

ברגע שנתתי להתנגדות אחת להיכנס וזרמתי אתה, הגיעו כל החברות שלה ועשו אצלי בראש מסיבת פיג'מות.

וככל שהיא התגברה, כך היה לי חם יותר, קשה יותר, הייתי עייפה יותר ומבואסת. הראש שלי התחיל לחשוב איך יראה השבוע הזה ואיך אעבור אותו בשלום.. האמת? זה הפך אותי לגמרי לכמה שעות.




אבל אז, לאט לאט החל להגיח קול אחר ממעמקי מוחי, מפלח את דרכו בקושי רב בתוך ההתנגדות ששטפה אותי הרגשתי איך הוא מנסה לדחוף ולפרום את הקשרים שיצרתי כדי לנשום קצת אוויר.

הקול הזה אמר לי לעצור רגע