קורונה באה לבקר אותי


מחודש מאי שלא כתבתי בבלוג..הייתי עסוקה קצת.

הספקנו הקיץ לעבור מקליפורניה לאוסטין- טקסס, רילוקיישן שני בארצות הברית ב 3 שנים.

התחלנו להתארגן, ילדים בחופש, קיבלנו גורה חדשה למשפחה באותו היום בו חליתי בקורונה, עכשיו כבר החלמתי והנה אני כאן.

ועוד רגע החגים מאחור..הסתיו מגיע ואיתו שבועיים של ניקוי ואיזון גוף קבוצתיים -כל כך מחכה לזה.


אז אני כמה שבועות לאחר ההחלמה מקורונה, כל יום נופל לי עוד אסימון על מה שעברתי ועל כמה מחוזקת יצאתי ממנה אחרי שהייתי כל כך חלשה.

מי שרוצה לקרוא על סיפור המחלה וההחלמה שלי שיכנס ללינק הזה בפייסבוק.


אני מרגישה שהמחלה העבירה אותי ניקוי גופני ותודעתי, לאחר המחלה הרגשתי (ואני עדיין קצת מרגישה) כמו דף לבן שהכל יכול עוד להיכתב עליו.

זה משהו שקצת קשה לי להסביר אבל אני בטוחה שמי שחווה את המחלה, יכול להבין למה אני מתכוונת.

אני מרגישה שהמחלה הופכת אותנו שוב לרגע קט, לדבר הכי בסיסי שאנחנו.

בני אדם עם גוף נפלא ויכולות על לטפל בעצמנו. הניתוק שהמחלה מביאה איתה היה לי פשוט הכרחי, אני חושבת שהבידוד בזמן המחלה הזו הוא הדרך של המחלה לשים לנו מראה ולהיות לכמה רגעים..רק עם עצמנו.

ועם התקרה.




לשמוע את עצמי חושבת לאורך זמן בלי הפרעות חיצוניות, לחוש את עצמי כואבת בלי יכולת לברוח אלא פשוט להתמודד ולהבין שיש שם משהו שצריך לצאת החוצה,גם אם זה כואב. להיות עם עצמנו נטו ולחוש את גופינו במלוא עוצמתו - זה היה מכונן. תחשבו שאתם מסתגרים בחדר ואתם נמצאים שם לבד ואין לכם לאן לברוח מעצמכם, אם זה לא יום כיפור וחשבון נפש..לא יודעת מה כן.