כל זה קרה לנו כי עצרנו לרגע כשכל העולם המשיך בשלו.
היום אני מבינה את זה.
אתמול תוך כדי תרגול איינגר יוגה, הרגשתי..
איך לומר את זה..?
שטוב לי כאן.
אולי אני מאושרת?
זה סוג מיוחד של אושר עם חורים קטנים של געגוע וצביטה בלב.
עם הרבה מאד אתגרים חדשים שרק מי שעובר אותם על בשרו, מבין אותם לעומק.
אבל אין ספק שאני חווה כאן אושר גדול
אושר של גילוי המשפחה שלי
ועד כמה יש בה חזקות, עוצמות, רגשות ותהודות
אושר של גילוי בן הזוג שלצידי ועד כמה אני אוהבת לראות אותו
גדל, צומח, מעז וכובש את כולם
בזכותו ובזכות התעוזה שלו, אנחנו בעצם כאן.
אושר של להיות כל כולי עם עצמי ועם המחשבות, הרגשות, העוצמות, הפחדים והתהודות שלי
טבע מעצים וגדול ומופלא מכדי להכיל שסובב, מקיף ועוטף אותי כשאני צריכה.
Space
שנותן לי מרחב חשיבה, התכוונות והתכנסות פנימה.
אני כנראה עדיין לא יודעת איך זה לחוות אושר גדול לאורך כמה שעות, וימים ושבועות
לכן לקח לי רגע לזהות אותו
אושר מתמשך שאין לו שיאים גבוהים מדי או כוכבים נוצצים שמרחפים מעלי
אושר של שקט והתבוננות עצמית.
כזה שנותן לך שנייה לחשוב ולחוש
מה הלאה
ולאן אני מובילה את החיים שלי
תוך כדי התבוננות סקרנית לאן החיים מובילים אותי
ושישנה סיבה לנחיתה שלנו כאן, בדיוק כאן.
כמשפחה
כיחידים
כל אחד מתפתח וצומח לכיוון שלו, בודק ושואל וחוקר
תוך כדי אתגרים, קשיים ונפילות
צומחים וצומחים לאט לאט אך ב Full Speed- מהורהר
וזו רק ההתחלה
ישנם לא מעט רגעים כאן שאני חווה פרפרים בבטן
ובלב
בעיקר תוך כדי תרגול יוגה
או כשאני נתקלת בשפע של ירקות ופירות שמעולם לא ראיתי
זה קורה הרבה בזמן נסיעה ברחובות עיר יפיפייה שמזכירה לי מקום שמעולם לא הייתי בו
וכשהנופים מפלחים את שמשות הרכב ובדיוק יש את השיר שאני הכי אוהבת ברדיו
אלו רגעי שיא של אושר עילאי.
וישנם רגעים בהם אני רואה את הילדים שלי במיטבם,
או כשהם מתרוממים ממצבים מאתגרים מאד..בדרך שלהם
אני צופה ומקשיבה ולומדת את הדרך שעשו - ונפעמת מהם.
ברגעים מסוימים מתקבלת בהירות על המקום הזה שבחרנו לעצמנו כאילו במקרה
על הבית המחבק הזה שעוטף אותנו
שנותן לנו הזדמנות להתקרב וגם לקחת מרחב אם צריך
בית שנותן לנו את האפשרות להביט קדימה אל האופק ולחלום
ולחוש שהכל יהיה בסדר, לא חשוב מה
זה גם בית החובק בתוכו חום גדול בתוך השמיכות
מתפללת שנישאר בו עוד שנה לפחות..אם לא שנתיים.
ולעתים קרובות
הראש שלי מלא במחשבות של "מעניין למה"
מעניין מדוע ישראל כל כך שונה מהאזור שלנו בקליפורניה
מדוע בישראל מתנהגים כך ופה אחרת
ויש הרבה אפשרויות וכולן נכונות, או לא..
אולי זה שהמרחב האין סופי פה מאפשר לאנשים לזוז ולתת מקום של כבוד אחד לשני.
אין פה כניסה למרחב האישי שלך, בלי לשאול קודם בנימוס
גם בשיעור יוגה לפני שהמורה נוגעת בך כדי לתקן לך את תנוחה-היא שואלת May I?
ובכלל May I מאד מאפיין את רוח הדברים פה
שום דבר פה לא ברור מאליו
תמיד יש מקום לשאלה לפני, לבקשה להיכנס אליך למרחב
בנגיעה, במחשבה
זה מתבטא בתורים המנוהלים להפליא, כשכל אחד באמת מכבד את זה שלפניו
ואחריו. עוד מילדות
הם באמת עוצרים ומחכים, בשקט ובאורח רוח לתור שלהם.
בנתינת זכות קדימה בכביש, גם כשיש לך אור ירוק
כשבצומת בה יש כמה עצורים, הראשון שמגיע לעצור-הוא זה שיסע ראשון
אבל תמיד תמיד תמיד
תמיד
כולם עוצרים קודם כל. מסתכלים, בוחנים את האפשרויות התקדמות שלהם
שוקלים
ורק אז נוסעים.
זה די מדהים וקשה להסתגלות בהתחלה. אתה בטוח שכולם נותנים רק לך זכות קדימה
ואתה מפחד לנסוע, שלא תיתקל במרחב האישי של זה שנוהג מולך
אולי הם יודעים שרק הגעתי ואני עוד לא מכירה את מנהגי הכביש שלהם?
אז גם אחרי חצי שנה -הם ככה.
כנראה שהם תמיד ככה.
אני כמעט ולא רואה או חווה אגרסיביות בכבישים פה
כולם נינוחים ומבינים את גודל המעמד בו הם נמצאים כשהם נוהגים
הכבישים רחבים ויש מקום
המכוניות יותר גדולות
גזעי העצים, הענפים, העלים עצומים
ההרים, הדרכים, הכבישים, הבתים
הסופרים, המסעדות, האריזות, העגלות ..הכל ענק ענק ענק
וגם אפשר להשיג את הכל סופר בריא ואורגני ואורגני ובריא- אבל לרוב מלא בסוכר..
ומגיע עד הבית
ולכן...גם הרבה אנשים כאן גדלים וגדלים
אנשים רזים שהתעשייה הגדילה אותם בשקל תשעים
אני ממש רואה מתחת לעור שלהם את האנשים הרזים שפעם הם היו.
ויש בליבי הבנה, וחמלה ורצון לגעת ולדעת ולעזור אם מישהו יבקש
יש מקום לכל, יש מקום לכולם
יש מקום ליותר מדי אם אתה לא נזהר ונולד לתוך תרבות כזו של צריכה עודפת
מבינה את התרבות הזו ונזהרת לא לקחת בה חלק
מבינה את הקלות בה אפשר לשתות יותר מדי קפה
עם יותר מדי סוכר ויותר מדי מאפינס לארוחת בוקר
מבינה את הקלות בה קונים הכל מוכן
הכל נגיש, טרי, קל ואפשרי
אבל אני מודעת ולא נכנעת למקומות הללו
נזהרת שמה הילדים שלנו יפלו אליהם.
ועם כל השתהות
ושהייה
ופליאה
גם להבין מדוע העולם פה מונע בצורה כזו
מבינה שמעבר לעוצמות הטבע
יש פה עוצמות אחרות של תעשיות ענק גאוניות שיודעות לגרום לך לחוש מחובק
שיודעות לגרום לך לרצות להתפנק, 24/7
לרצות להרגיש אחד ויחיד ומיוחד
התעשייה הזו חושבת עליך כאחד כזה, יחיד ומיוחד
כל יום. כל דקה- זה מ ס ו כ ן
אני שומרת בקנאות על הישראליות שלי, על החוצפה שלי כשצריך
על היכולת שלי לחדור למרחב של אנשים אחרים בצורה זהירה ומתחשבת
משתמשת בישראליות שלי לחקור את העולם הזה, לסקור אותו מכף רגל ועד ראש.
אני מעריכה את הייחוד שלנו כצמודים, צפופים, קרובים, אוכלים אחד לשני את הראש
חולמת על החיבוק החם שיש ברחובות ישראל. על החוצפה שמניעה אותנו כעם- קדימה
שומרת על ארוחות משפחתיות יחד, בשולחן גדול מלא, במלא אופציות מלאות
הייתי מחברת בין שני העולמות, לוקחת מישראל קצת לפה. לוקחת מפה קצת לישראל
אם רק היה אפשרי...
חושבת ללא הפסקה על המשפחה שלי שם ועל החברים האהובים. אין לזה תחליף בשום מקום בעולם.
וזה מותיר בי חור ענק בלב המאושר הזה.
חצי שנה אני רוצה לכתוב לכם מלא סיפורים
והיום, זה מה שיצא לי.
בלי לספר יותר מדי
אבל לחשוף הרבה מאד
OK
אני מוכנה לניקוי עמוק תוך כדי ספיגה
אני מרגישה שאנחנו חלק משמעותי בעולם הגדול הזה
וכל בחירה ועצירה שלנו תהיה משמעותית עבורו.
לכן
אתן לעצמי לנסות, ליפול, לקום, לבכות, לחבק, לחייך, לאהוב, להימתח, להתחזק, להבין ולשאול. כי זו המהות שלי כרגע וכנראה שזה מה שאני והעולם זקוקים לו.
אז אני בוחנת ובוחרת את העשייה וההוויה שלי קדימה תוך כדי הקשבה
איזו מתנה יש לי שאני רוצה לחלוק עם העולם
איזה מתנות יש לעולם שהוא מוכן לחלוק איתי
מנסה לרקוד בין שניהם.
ולסיום..שלא תחשבו שאין פה צעקות, כעסים, קשיים ועניינים
אבל זה לא רק מה שיש פה
שלכם מרחוק, קרובה לעצמי.
שמרית