קורונה באה לבקר אותי

מחודש מאי שלא כתבתי בבלוג..הייתי עסוקה קצת.

הספקנו הקיץ לעבור מקליפורניה לאוסטין- טקסס, רילוקיישן שני בארצות הברית ב 3 שנים.

התחלנו להתארגן, ילדים בחופש, קיבלנו גורה חדשה למשפחה באותו היום בו חליתי בקורונה, עכשיו כבר החלמתי והנה אני כאן.

ועוד רגע החגים מאחור..הסתיו מגיע ואיתו שבועיים של ניקוי ואיזון גוף קבוצתיים -כל כך מחכה לזה.

אז אני כמה שבועות לאחר ההחלמה מקורונה, כל יום נופל לי עוד אסימון על מה שעברתי ועל כמה מחוזקת יצאתי ממנה אחרי שהייתי כל כך חלשה.

מי שרוצה לקרוא על סיפור המחלה וההחלמה שלי שיכנס ללינק הזה בפייסבוק.

אני מרגישה שהמחלה העבירה אותי ניקוי גופני ותודעתי, לאחר המחלה הרגשתי (ואני עדיין קצת מרגישה) כמו דף לבן שהכל יכול עוד להיכתב עליו.

זה משהו שקצת קשה לי להסביר אבל אני בטוחה שמי שחווה את המחלה, יכול להבין למה אני מתכוונת.

אני מרגישה שהמחלה הופכת אותנו שוב לרגע קט, לדבר הכי בסיסי שאנחנו.

בני אדם עם גוף נפלא ויכולות על לטפל בעצמנו. הניתוק שהמחלה מביאה איתה היה לי פשוט הכרחי, אני חושבת שהבידוד בזמן המחלה הזו הוא הדרך של המחלה לשים לנו מראה ולהיות לכמה רגעים..רק עם עצמנו.

ועם התקרה.

לשמוע את עצמי חושבת לאורך זמן בלי הפרעות חיצוניות, לחוש את עצמי כואבת בלי יכולת לברוח אלא פשוט להתמודד ולהבין שיש שם משהו שצריך לצאת החוצה,גם אם זה כואב. להיות עם עצמנו נטו ולחוש את גופינו במלוא עוצמתו - זה היה מכונן. תחשבו שאתם מסתגרים בחדר ואתם נמצאים שם לבד ואין לכם לאן לברוח מעצמכם, אם זה לא יום כיפור וחשבון נפש..לא יודעת מה כן.

אבל מה כן..

מתגעגעת לימים בהם היינו חולים בשקט, בלי שאף אחד שאל או ידע איך חטפנו, מה חטפנו, כמה חום יש לנו וכמה מדבקים אנחנו.

פעם מזמן לפני שנה וחצי, כשהעולם היה נורמלי יותר..יכולת להשתעל בלי לקבל מבטי נאצה בכל מקום, פעם ידענו להיות חולים בלי להיות שיפוטיים או מאשימים, לא חקרנו ושאלנו מי הדביק אותנו..פשוט חטפנו מחלה כי זה חלק מהחיים.

פעם לא פחדנו מבני אדם, חיינו ביניהם..כי לחיות לבד יכול להרוג אותנו.

וירוסים, חיידקים, טפילים, רעלנים ורעלים נמצאים מסביבנו כל הזמן- הם חלק מהחיים שלנו,

השאלה היא איך הגוף שלנו מקבל אותם, האם הוא ערוך להילחם? האם הכנו אותו בשוטף?

האם בגופינו מספיק ויטמינים, מינראלים ונוגדי חמצון שיעזרו לנו להלחם בכל אלו?

האם גופינו הכיר מקרוב וירוסים וחיידקים ולמד אותם..למד את דרכם..כדי לדעת איך לנצח אותם אם יחזרו?

ומה נלמד את ילדנו.. לפחד מבני אדם, לפחד ממחלות, לחשוב שהעולם הוא מקום מסוכן עבורם?

או שנלמד אותם איך באמת ניתן לחזק את הגוף, בעצמם..יחסית בקלות.

חיספוס מערכת החיסון שלנו במהלך החיים זה דבר הכרחי, רק כך היא לומדת לזהות ולהתגונן מפני וירוסים וטפילים אחרים, אם נשמור אותה בבועה (ואת הילדים בבועה)..רק נפגע ביכולות שלה.

סגרים, בידודים, מסיכות, ריחוק, סניטציה מוגזמת..יהפכו אותה להיות כל כך שברירית שכל פיפס קטן יעיף אותה רחוק מדי, לא חבל?

ידוע שילדים שגדלים עם בעלי חיים בבית שאינו סטרילי, מערכת החיסון שלהם מפותחת יותר, ולא סתם.

עודף סטירליות פוגעת במנעד חיידקי הגוף שלנו וזה משפיע באופן ישיר על מערכת החיסון ועל הבריאות בסופו של דבר.

זה באמת מאד פשוט.

תשקיעו בה כל יום קצת, תקבלו ממנה הרבה כל החיים..

זה הכי משתלם שיש מבחינתי, שם אשקיע את מירב האנרגיה שלי.

איחולי בריאות עמוקה אמיתית שמגיעה מבפנים

שלכם, שמרית